Sichos From 5781

From now on there will be an official daily Sicha podcast. Go there. This is the rss feed: https://podcast.thedailysicha.com/feed.xml

בנסיון יוסף עם אשת פוטיפר כמ"ש בשישי פ' וישב, הי' מקום לשקו"ט האם יוסף (שדינו כ"בן נח") חייב למסור נפשו בענין זה, ובמילא יכול להיות שהי' אסור לו, אבל כש"נראית לו דמות דיוקנו של אביו", שהי' "מעין שופרי' דאדם הראשון" כי ענינו של יעקב, כבחיר האבות, הוא תיקון בשלימות את ה"שופרי' דאדה"ר" שנפגם ע"י חטא עה"ד שרש כל החטאים וכו', הבין יוסף שתיקון כ"ז תלוי בעמידתו בנסיון פרטי זה, וזה מה שמנע אותו מליכנס לשקו"ט וכו' אלא "וינס ויצא החוצה" - מחוץ לכל עניני והגבלות ושקו"ט ועמד בנסיון!, ועד"ז כשמזדמן לא' מעשה פרטי, עליו להזכר על "דמות דיוקנו של אביו", היותו "יצור כפיו של הקב"ה", ולדעת שבמעשה פרטי זה תלוי' הכרעת כל העולם לכף זכות או להיפך ח"ו (כמ"ש הרמב"ם)! ב' חלקים משיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשכ"א

פעם ראה אדה"א בחלומו ג' אנשים הולכים ליד נהר שבו מים שקטים וזכים, ואח"ז עברו ליד נהר עם מים בצבעים שונים זורמים גלים ע"ג גלים. כשהתקרבו לנהר זה, הורה האיש שהלך באמצע לזה שמימינו ללכת על הקרש ששכב על הנהר, הוא הלך עד קצה הקרש וכו'. ואדה"ז פתר לו החלום: האיש שבאמצע הי' הבעש"ט. זה שמשמאלו הי' המגיד. וזה שמימינו הי' אדה"ז. נהר השקט מסמל לומדי תורה. נהר הזורם עם הגלים וכו' מסמל בעלי-תשובה. זה שאדה"ז עבר את הנהר על הקרש בשלום ה"ז מכיון שבמשך 25 האחרונות התעסק בעשיית בעלי-תשובה. וזה התחיל כאשר שמע מהמגיד ע"ד גודל הענין של בעלי-תשובה, עפ"י משל מבן מלך שחזר לדרכי אביו לאחרי שהתרחק, שאז אהבת המלך לבנו שהתרחק הוא בגלוי ובמורגש יותר מבנו שלא התרחק מעולם. רבותינו נשיאינו הוסיפו על סיפור זה שכעת יכול כל חסיד, אפי' מי שנולד חסיד, ומכ"ש מי שנהי' חסיד ביגיעתו, לעשות בעלי-תשובה.  ומובן גודל ה"תודה" והברכות שמקבלים מה"מלך" כשמחזירים אליו "בנו יחידו"! ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ח

ממ"ש "פדה בשלום נפשי . . כי ברבים היו עמדי" לומד הגמ' הענין ד"מתפלל עם הצבור". תפלת דוד נחשב "תפלת הרבים" כיון ש"רבים צריכים לו". ועד"ז בנוגע ל(תפלת ו)גאולת אדה"ז בי"ט כסלו, שיציאתו לחירות נגע למאות אלפי ישראל (שהלכו בדרכו) בימיו, ובדורות שלאח"ז (ובמכ"ש מגאולת היחיד ממש שהיא בדוגמת "גאולה כללית" וכו'). גאולה כללית קשורה עם תורה וצדקה, וכמ"ש "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו כותב אדה"ז שהצדקה עבור א"י "היא שעמדה לנו וכו'", ועד"ז בנוגע לתורה – תיקן (בקשר לי"ט כסלו) ש"רבים" ילמדו ויסיימו יחד את הש"ס בכל שנה. ולהעיר ממ"ש בגמ' ש"פדה בשלום" קאי על "העוסק בתורה". ולכאו' איפה רואים שהתורה (לא רק מביאה לשלום, אלא היא) עצמה "שלום"?! אלא שכאשר "רבים" ש"אין דעותיהם שוות" מצטרפים יחד ללמוד את הש"ס באותו "כלל" ולכוונה א' – שהמסכתא שהוא למד ייחשב שגם האחרים למדוה, ועי"ז ייחשב שכל א' סיים את כל הש"ס – הרי בזה רואים בגלוי שלימוד התורה הוא "שלום". משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ב

מאסר אדה"ז בא כתוצאה מרצונו שיהי' "יפוצו מעיינותיך חוצה" - שלכאו"א מישראל, גם אלו שהם בדרגת "חוצה", יגיע, ובאופן של "הפצה", לא רק עניני המעשה של תומ"צ (אע"פ ש"המעשה הוא העיקר"), אלא גם "מעיינות" התורה. ו"מעיינות" אלו יחדרו לא רק את כחות החיצוניים, אלא גם בחי' ה"מעיין", יחידה שבנפש. וכיון שמנהיג ישראל תבע א"ז, מובן, שבכח כ"א לגלות את בחי' המעיין, ובאופן שזה יבוא לידי מעשה בפועל. וכמ"ש הבעש"ט שכל יהודי נק' "ארץ חפץ" ובו נמצאים דברים יקרי ערך, והחילוק בין א' לשני הוא רק כמה צריכים "לחפור" לגלות א"ז. וזוהי הכוונה בהתוועדות זו שבו "נזכרים" על ימי קדם, אע"פ שבזמן זה יכלו ללמוד תורה, כדי שמזיכרון הדברים יתוסף אצל המשתתפים בהפצת המעיינות חוצה. א' השיחות דהתוועדות ג' דפ' וישב, י"ט כסלו ה'תשל"ה

הענין ד"מאלמים אלומים בתוך השדה .. תסובינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי" [כמ"ש בראשון דפ' וישב] בעבודה: תכלית ירידת הנשמה למטה היא לתקן הגוף ונפה"ב וחלקו בעולם – "שדה". יש "לעקור" את ריבוי עניני העולם מ"מקום גידולם" – חומריותם, ולזככם, ועי"ז מתאחדים ל"אלומה" א'. אבל זה לא מספיק, וכדי להכניסם ל"בית", לעשותם דירה לו ית', צריך לפעול בהם ביטול נעלה יותר – "ותשתחוין לאלומתי", להיות בבחי' "מרכבה" גם בעת העסק בעניני העולם – עבודתו של יוסף. ההוראה לאיגוד ה"אַלומנאַי" של ישיבת תו"ת: זה לא מספיק שכולם "מתאגדים" למטרה אחת, העיקר הוא שהמטרה אחת תהי' "ותשתחוין לאלומתי" – הביטול לעולם נעלה יותר. לשכוח על הציור של עצמם ולהזכר במצב כפי שהיו בין כתלי הישיבה, שאז היו (צריכים להיות) במצב שענינים חיצוניים לא תפסו מקום והיו שקועים בלימוד התורה וקיום המצוות חדורים ב"אור וחיות" של תורת החסידות לאחרי עבודת התפלה בהתחלת היום! ועי"ז יפעלו שאפי' כאשר לאח"ז חוזרים ל"בתוך השדה" ימלאו את הכוונה האמיתית לעשות לו ית' דירה בתחתונים. משיחת מוצאי ש"פ וישב, כ' כסלו ה'תשי"ז

כ"ק אדמו"ר המהריי"צ סיפר שבעת החתונה שלו הנה לפני שהביאו לחתן-כלה את החדר החדש שהוסיפו לבית עבורם, הכניסו לתוכו תשב"ר, שלמדו בתלמוד תורה (ילדי עניים), עם המלמד שלמד שם אתם א"ב וכו'. וכך מתחנך "בית חדש" של נשיא בישראל! וההוראה: הדרך לחינוך בית חדש הוא דוקא ע"י שמכניסים לתוכו ילדי עניים עם המלמד שלהם ללמוד שם א"ב! ועד"ז בנוגע ל"חתונה" בין הנשמה והגוף (שהם ע"ד איש ואשה) שמתחדשת בכל יום‏ – ‏"שהחזרת בי נשמתי" [דלא כבחתונה כפשוטה שיש ספק וחקירה (של הרגצו'בי) האם היא מתחדשת בכל יום]‏ – ‏המבחן הראשון הוא כשמכניס ילדי עניים לתוך ביתו!‏ ‏משיחת י' שבט ה'תשכ"ד

ממעלות ההשתטחות על קברי צדיקים: ידוע ש"לפני נשמות גבוהות .. לא נחרב הבית כלל", ומ"מ, מבלי הבט ע"ז שבעצמם מוכנים כבר למשיח, דואגים נשיאי ישראל לצאן מרעיתם, וכמו משה רבינו שנשאר במדבר כדי שיוכל לקחת אתו סו"ס גם את צאן מרעיתו, דור המדבר, וליכנס עמהם לא"י! (ועד"ז מצינו בפרשתנו אצל יעקב וכו'). ועד"ז נשיאי הדור בכל דור, שמו את הכל בצד, ונשארו "ליגן" בגלות כו"כ שנים כדי לשמש "צינור" ואמצעי המחבר שע"י יוכלו צאן מרעיתם להתחבר עם עצומ"ה! וזוהי גם המעלה בתפלה על קבר הצדיק עפ"י נגלה: כי תפלה, התקשרות עם עצומ"ה, צ"ל קשורה עם ארץ ישראל (מקום שלא שייך שליטה לע' שרים וכו'), וקבר הצדיק דינו כ("פתוח", ע"י המחילות", ל)א"י וכו'. ועוד יותר: במעלת א"י עצמו נעשה ירידה ע"י החורבן, (אף שעצם קדושת א"י נשאר בשלימות), אבל קברי צדיקים שאצלם לא שייך ענין החורבן כלל, ניכרת אצלם גם בגילוי מעלת העצמית של א"י! ובמילא המקום מסוגל שהבקשות יתקבלו וכו'. משיחת י' שבט ה'תשי"ד

"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" [מובא בפרש"י ברביעי דפ' וישלח], לפי שעשו מרגיש שיעקב שונה ממנו. וכ"ה באמת ש"אתה בחרתנו מכל העמים" וזה נקבע ונטבע בטבע כל איש ישראל, ואי-אפשר להסתיר זאת! וגם כאשר יהודי ("יעקב") נדמה לו שלא ניכר עליו שהוא יהודי, ואפי' כאשר חושב שזה כבר כמה דורות שיצא מכלל ישראל – מרגיש בכך עשו (כפי שראינו זאת בגזירות בדורות האחרונים ל"ע). דמכיון שהמציאות היא ש"ישראל – אע"פ שחטא ישראל הוא", ואף א' לא יכול "להשמיד" את נקודת היהדות כי זהו העצם של יהודי, הנה סוכ"ס מרגיש זאת הגוי ואי-אפשר להסתיר זאת. (ואדרבה – הנסיון להסתיר את היהדות ולהידמות לגויים, מוסיף בהשנאה ליהודים). וסוכ"ס תתגלה נקודת היהדות ותחדור את כל העשר כחות של הנפש האלקית ושל הבהמית וכו'! ב' חלקים משיחת פורים ה'תש"כ

במאמר שאדה"ז אמר בסעודת הודאה הראשונה י"ט כסלו תקס"ב ביאר הפסוק [בשני דפ' וישלח] "ויאבק איש עמו וגו'" שזהו הענין דהתאבקות הלעו"ז עם יעקב, וע"י מלחמה זו נתברר הלעו"ז עד "שהעלו – שניהם, גם הלעו"ז – אבק עד כסא הכבוד"!, ע"ד שע"י תשובה "זדונות נעשו לו כזכיות". וזהו ע"ד כללות הוראת הבעש"ט עה"פ [בסיום רביעי דפ' משפטים] "כי תראה חמור שונאך . . עזוב תעזוב עמו" שכשמתבוננים ב"חומר הגוף" ורואים שהוא "שונאך", אין "לשבור" אותו אלא "עזב תעזוב עמו" – יש לעבוד את ה' עם הגוף. וזהו גם הענין דהפצת המעיינות חוצה, שעי"ז קא אתי מר, מלכא משיחא! א' השיחות דהתוועדות י"ט כסלו ה'תשכ"א

ה"ערב" של חג הגאולה דכ"ק אדמו"ר האמצעי הוא יום ההולדת ויום ההילולא שלו. נשיאותו התחילה [בשנת ה'תקע"ג] מיד לאחרי המלחמה הגדולה שהביאה להירוס וחורבן נורא היל"ת, בגו"ר, בקהילות ישראל במדינות ההם, ואעפ"כ התחיל מיד בהתחלת נשיאותו בהפצת עניני תורה ע"י התחלת הדפסת שו"ע אדה"ז בשנת תקע"ד, וקרוב לודאי שההכנות לזה התחילו כבר בשנת תקע"ג, ועד"ז התחיל מיד בהדפסת מאמרי חסידות וכו'. וההוראה: אע"פ שאנחנו נמצאים עדיין תחת הרושם של החורבן שקרה בדורנו וכו', אסור שהדבר יביא לחלישות בהפצת נגלה ופנימיות התורה ובעזר גשמי לזולת וכו'. ג' חלקים משיחת מוצש"ק פ' ויצא, ט' אור ליו"ד כסלו ה'תשל"ט

[המשך] עיקר עבודת יעקב היתה עם "צאן לבן" [כמשנת"ל], וכן רכושו העיקרי הי' "צאן", אלא שהחליף חלק מהצאן ב"שור וחמור ועבד ושפחה". ובעבודה: "צאן" הוא ענין הביטול, וזוהי עבודה הכי נעלית, אבל אעפ"כ אא"פ להיות כל הזמן בביטול (בגילוי), כי צריך לנצל לעבודת ה' גם את ה"מציאות" שלו וכל כחות נפשו "כשור לעול וכחמור למשאוי" (ולדוגמא בלימוד התורה: צריך להבין את התורה בשכלו, כדי לחדש בתורה צריך שיהי' בו תקיפות), אלא שכ"ז צ"ל מיוסד על ביטול. וזהו הטעם שהתחלת שו"ע אדה"ז (מהדו"ת) הוא ב"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'": "יהודה" הוא מלשון "הפעם אודה את הוי'" [כמ"ש בשלישי דפ' ויצא] - ביטול והודאה לה', וזהו יסוד העבודה, אלא שצ"ל גם העבודה ד"עז כנמר גבור כארי וכו'", יש להבין "שולחן ערוך" כדי לדעת לפסוק דינים וכו', אבל כ"ז צ"ל מיוסד על "יהודה" - ביטול! משיחת י' כסלו ה'תשל"ז

בפ' ויצא מדובר באריכות גדולה אודות עבודתו של יעקב עם צאן לבן. וצ"ל מהי ההוראה וה"סימן לבנים" מ"מעשה אבות" זה? אלא דמעלת הצאן הוא בגודל הביטול שבהם (להרועה) אפי' ביחס לביטול שבבהמות אחרות. וזוהי תכלית השלימות בעבודת ה'. וכמשנת"ל [בהמאמר] דישנו אופן בעבודת ה' שעובד את ה' מצד הבנה והשגה, מצד אהבה ויראה וכיו"ב, אבל תכלית השלימות בעבודה היא – ביטול בתכלית. וכמו בשלבי התפילה, שתכלית השלימות בזה היא תפילה העמידה שאז עומד בביטול גמור "כעבדא קמי' מרי'", שכל מציאות העבד הוא מציאות האדון. וביטול כזה הוא דוקא בנשמות ישראל (ואפי' לא במלאכים). וזוהי גם המעלה בלימוד התורה שלאחרי התפילה, שעי"ז גם לימוד התורה שלו הוא בביטול, "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן וכו'", כי בעת לימוד התורה שלו הקב"ה "נותן התורה" מחדש [המשך יבוא]. ב' חלקים משיחת יו"ד כסלו ה'תשל"ז

הוראות משיעור רמב"ם היומי [הל' ביהב"ח פ' ה-ז] בנוגע לבהמ"ק הפרטי שבכ"א: 1) "הר הבית והוא הר המורי' וכו'": עניני יהדות תופסים את המקום הגבוה והחשוב ביותר בחייו, והנהגתו הוא מתוך "גאון יעקב". 2) "המקדש כולו לא הי' במישור אלא במעלות ההר": אינו נשאר על עמדו אלא עולה תמיד במעלות בעילוי אחר עילוי. 3) "מ"ע לירא מן המקדש.. ממי שצוה על יראתו": אע"פ שה' בחר ביהודי שיהי' "שותף" במעשה בראשית והטיל עליו התפקיד לבנות ביהמ"ק, אין זה אומר, א"כ, שמותר לו לעשות פשרות ח"ו בעניני יהדות - צריך "לירא מן המקדש וכו'', להיות ירא ה', ולמלאות תפקידו תוך כדי הקפדה על כל הפרטים. ועד"ז בנוגע למצות "פרו ורבו": אע"פ ש"ג' שותפים באדם, ה' אביו ואמו", ויכולים לטעון, א"כ, שיש להתחשב בשיקול דעתם ל"תכנון המשפחה" בהתאם לנוחיותם - באה ההוראה הנ"ל שבנין הבית והמשפחה צריך להתנהל בהתאם לציווי ד"מורא המקדש", יראת ה', ויש לסמוך לחלוטין על ה"שותף העיקרי", ה', שיברכם בבנים ובנות לאיוש"ט וכו'. משיחת כ"ז אלול ה'תשד"מ, לנשי ובנות ישראל תחיינה

1) השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק וכו'" הוא לולד קודם שנולד. ומכיון שלא שייך ענין של ציווי לולד, ולכן השבועה היא (גם) להורי הולד, שהם צריכים להתנהג באופן כזה שאצל הולד תהי' תשוקה להיות צדיק ולא רשע. והרי זה תלוי בעיקר באשה. ומכיון שעבודתה בזה היא קשה יותר ולכן גם המשכת הסיוע והברכה לזה, "משביעין" מלשון "שובע", אצלה היא יותר. וזהו גם מה שמצינו שבענין הנביאות הי' "אברהם טפל לשרה", ולכן נצטווה "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". כי יותר קשה לאשה להגיע ל"הפשטת הגשמיות", ולכן "לפום צערא – אגרא". 2) השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק וכו'" היא להורי הולד, שיעשו כל התלוי בהם להבטיח שכשיגדל – יהי' צדיק ולא רשע, שזהו כללות הענין ד"חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". וישנה גם ההשפעה של הנהגת ההורים עוד לפני לידת הילד – הן ע"י שמירת טהרת המשפחה, והן ע"י הקידוש בשעת כו'. וענינים אלו נמסרו בידי נשי ישראל, כמו בנוגע לכשרות האוכל (שגם זה נוגע להנהגת הילד) וטהרת המשפחה שסומכים לגמרי על נאמנות האשה וכו'. וזהו גם מה שמצינו אצל כל הג' אבות – מעלת האמהות וכו'. 1) משיחת י"ט כסלו ה'תש"כ 2) משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"א

המשפיע בתו"ת ר' מיכאל דער אלטער (עליו אמר אדמו"ר הרש"ב שכדאי לשלם לו משכורת רק כדי שיסתובב בישיבה והתלמידים יוכלו להסתכל על פניו!) הי' נותן משל לתלמידיו שידעו האופן בו צריכים ללמוד חסידות: פעם קיבל "ישוב'ניק" מכתב, והיות שלא ידע לקרוא הביאו ל"מלמד" שיקרא א"ז עבורו, וכשהמלמד קרא את הכתוב בו שאביו של ה"ישוב'ניק" נפטר ל"ע התעלף ה"ישוב'ניק". ולכאו' הרי המלמד שקרא בעצמו את המכתב הי' צריך להתעלף? אלא, סיים ר' מיכאל, זה לא הי' אביו! ועד"ז לא מספיק שיקרא ויבין חסידות אלא עליו לדעת שזה "אביו שבשמים", ורק אז יתעלף הוא...! ועד"ז שייך להיות א' שיודע חשיבות הענין דהפצת המעיינות חוצה שזה מביא משיח, אלא שחושב שאין הכוונה שהוא יפיץ המעיינות אלא השני... יש לדעת: כל דבר שקורה בד' אמות של יהודי שייך לו וצריך ללמוד מזה בנוגע לעצמו (כתורת הבעש"ט). הבעי' היא שזה עצמו, משל ונמשל זה שיש לקחת את הדברים כענין שלו, קוראים כמו שזה "אביו של השני"... ב' חלקים משיחת י' שבט ה'תשכ"ה

עה"פ "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק" איתא במדרש דאע"פ שאין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, כי גם בהם לא בטוח "שלא יטעה אותן היצר הרע", אעפ"כ ייחד כאן שמו על יצחק "הואיל ונתייסם בעיניו [כמ"ש בחמישי דפ' תולדות "ותכהין עיניו מראות"] כאילו הוא מת.. ויצה"ר פסק ממנו". וצ"ל: הן אמת ש"סומא חשוב כמת" אבל איך אומרים ש"יצה"ר פסק ממנו"‏ – ‏רואים במוחש שסומא יכול לחטוא?! והביאור: זה שיצחק הי' "סומא" בא כתוצאה מיראת שמים בתכלית, כמ"ש רש"י ש"ותכהינן עיניו" בעשנן של נשי עשו שהיו מעשנות ומקטירות לע"ז: הוא לא הי' יכול לסבול ענין של ע"ז עד כדי כך ש"נתייסם בעיניו"! ומ"סומא" כזה נלקח כל מציאות הרע "יצה"ר פסק ממנו". וזה הי' גם שמחת ר' יוסף בהגיעו לבן ששים כיון ש"נפקי לי מכרת" אף שעדיין לא יצא מ"כרת דיומי" [ראה מו"ק כח.]: מובא בראשונים שר' יוסף לא הי' יכול לפעול על עצמו לא להסתכל חוץ מד' אמות ולכן הביא על עצמו להיות "סגי נהור"! ולכן יכול הוא להיות בטוח שה"יצה"ר נלקח ממנו". משיחת י"א ניסן ה'תשכ"ב

שיעור היומי בספר המצוות הוא – מצות שביעית. בטעם מצוה זו מבואר במפרשים: "שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנה לעבודתו.. שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'". וההוראה: גם אלו העוסקים ב"תזרע שדך" או "תזמור כרמך", הנה כאשר יש להם זמן פנוי, צריכים למלא אותו בעניני קדושה – "שבת לה'". ועד"ז ילדי ישראל שמקבלים כל צרכיהם מן המוכן ואינם עסוקים כלל ב"תזרע שדך" וכיו"ב, שעליהם לנצל את זמנם ללימוד התורה וקיום המצוות. ועי"ז ממהרים את הזמן שבו יהיו כל ישראל פנויים לעסוק רק ב"בתורה ובחכמה" מפני שהקב"ה ידאג לכל צרכיהם – בגאולה האמיתית והשלימה. ב' חלקים משיחת כ"א אלול ה'תשד"מ להילדים והילדות דמחנות קיץ שיחיו

[המשך] ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" – "ויברכהו ה'" בסוף, אף שלכאו' זוהי הסיבה ל"וימצא .. מאה שערים"? כי העבודה, "ויזרע יצחק וגו'", צ"ל באתערותא דלתתא ובכח עצמו. ולכן כאשר מגיע מקום קשה כמו "ארץ ההיא", או זמן קשה כמו "שנה ההיא", או שניהם יחד, אין להתייאש ולומר שאין בכחו לפעול וכו', כי מכיון שבהשג"פ נמצא הוא במצב זה ויש לו את הידיעות "לזרוע" וכיו"ב, מוכח שעליו להתייגע ולהתעסק בזה. ואז, כאשר רואים מלמעלה שהוא מתייגע בכל כוחו, הנה "ויברכהו ה'" – נותנים לו מלמעלה שלא בערך יגיעתו. וכמשנת"ל בהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה": שגם בעניני "חוצה" בהם הוא מתעסק כמו עניני מסחר ומאכל ומשקה – "זורע דגן", צ"ל ניכר שכל ענינם אינם אלא כלי ל"מעיין" עצמו, עד ש"ח"ו דגן זרע". ואז "ויברכהו ה'" בגו"ר. משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

עה"פ [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" מצינו לכאו' ב' פירושים הפכיים מן הקצה אל הקצה: 1) יצחק זרע דגן כפשוטו ומצא "מאה שערים" - "שאמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'" (רש"י ממדרשים) 2) מ"ש בפרקי דר"א "וכי יצחק אבינו דגן זרע חס ושלום?!" אלא הכוונה ש"זרע (מצות) מעשרות" (ע"ד "זורע צדקות") - הוא הפריש מעשר מממונו. וי"ל שבזריעת דגן ישנם ב' אופנים: ש(רק) העיקר אצלו הוא המעשרות, אבל את השאר קיים אצלו עכ"פ כמציאות של "טפל" ("כל מעשיך לשם שמים"), וזהו ה"זריעת דגן" של יצחק עפ"י נגלה, וע"ז בא הפדר"א ואומר ש"חס ושלום" לומר שיצחק, א' מהאבות ש"הן הן המרכבה" שאין לו שום מציאות לעצמו, "דגן זרע" באופן כזה! אלא כל מציאותו של ה"זריעת דגן" ("דרכיך") שלו היתה רק "כלי" ל"דעהו"! ע"ד עטיפת הטלית הוא רק ה"כלי" לקבלת עומ"ש במעשה וכיו"ב. ג' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה